הדרן הרבי על מסכת פסחים- חלק ג

הקשר בין פדיון הבן למסכת פסחים (והשינוי בין הבבלי לירושלמי)

א. במסכת פסחים מסיימת הגמרא:
"רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן. בעו מיניה: פשיטא על פדיון הבן "אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן" אבי הבן מברך. "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" כהן מברך או אבי הבן מברך? כהן מברך דקמטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה? לא הוה בידיה. אתא שאיל ביה מדרשא. אמרו ליה: אבי הבן מברך שתים. והילכתא אבי הבן מברך שתים".

וצריך להבין:
א) הרי השאלה "כהן מברך או אבי הבן מברך" היא רק בקשר לברכת "שהחיינו", ומה צורך יש בהקדמה "פשיטא על פדיון הבן כו' אבי הבן מברך". הרי זה פשוט שזו מצוותו של האב!?
ב) מהו הקשר של מצוות פדיון הבן וברכותיה למסכת פסחים?

ואמנם הרשב"ם כאן מבאר: היות ומשנתנו מדברת על שני מיני ברכות החלות על אדם אחד, והן תלויות זו בזו: פסח וזבח, כי החגיגה באה עם הפסח – לכן הוסיפה הגמרא עוד דין דומה ש"אבי הבן מברך שתים": ברכת פדיון הבן וברכת שהחיינו.

אבל, תירוץ זה מתאים רק לגבי הגמרא. השאלה היא מדוע גם הרי"ף והרא"ש הביאו הלכה זו בסוף מסכת פסחים, הלוא דרכם היא "שמאספים פסקי הלכות מש"ס לאותו מסכת שעסקה בדין זה", ואם כן היה להם להביא הלכה זו רק במסכת בכורות ?

ב. ויש לבאר ובהקדים: יש דין בפדיון הבן שאם לא פדה האב את בנו – חייב הבן לפדות את עצמו (כשיגדיל). ומנין למדין זאת? מצינו חילוק בין הבבלי לירושלמי:
בתלמוד ירושלמי (קידושין פ"א ה"ז) נלמד דין זה מהפסוק בפרשת בא (יג, יג) "וכל בכור אדם בבניך תפדה" [שתיבת אדם מיותרת, והרי זה כאילו נכתב "וכל בכור אדם עצמו או בבניך תפדה" – קרבן העדה לירושלמי שם].
ואילו בתלמוד בבלי (קידושין כט, א) למדין זאת מהפסוק בפ' קרח (יח, טו) "אך פדה תפדה את בכור האדם" [שאם האב לא פדה – תפדה אתה בעצמך].
וצריך להבין: א) מהו הנפקא מינה מאיזה פסוק למדין זאת? ב) מה הטעם שבירושלמי נלמד הדבר מ"כל בכור אדם" שבפ' בא ובבבלי מ"פדה תפדה" שבפ' קרח?

ג. והביאור בכל זה:
את מצות האב לפדות את בנו אפשר להגדיר בשני אופנים:
א) המצוה היא על הבן, אלא היות שאינו יכול לפדות את עצמו בקטנותו, הטילה התורה את המצוה על האב. כלומר – האב נכנס במקום הבן.
ב) המצוה היא על האב מלכתחילה. מצוות הפדיה היא מצוותו של האב.

והנפקא מינה בין שני האופנים: במי שלא נפדה בקטנותו ועכשיו הוא גדול – על מי מוטלת חובת הפדיה? אז לפי האופן הראשון – מוטל החיוב על הבן , שכן היות ובידו לפדות את עצמו – פקע חיובו של האב. ואילו לאופן השני – עדיין נשאר האב בחיובו , אלא שיש לימוד מיוחד שאם לא פדאו אביו על הבן לפדות את עצמו.

ד. על פי זה מובן ההבדל בין הבבלי לירושלמי:
בירושלמי נלמד החיוב של הבן לפדות עצמו מהפסוק "וכל בכור אדם בבניך תפדה", אותו פסוק שהוא מקור חיובו של האב לפדות את בנו. ומכך שבתחילת פרשת פדיון הבן (בפ' בא) כלולים שני החיובים כאחד, מסתבר איפוא, שהחיוב הוא בעיקר על הבן, וממנו נובעת גם חובת האב – היות שאין הבן יכול לפדות עצמו בקטנותו, הטילה התורה את החיוב על האב במקום הבן.

ואילו הבבלי לומד חיוב זה מפסוק המופיע בפרשה אחרת (פרשת מתנות כהונה, בקרח) – "פדה תפדה". ולפי זה אין חיוב הבן קשור לחיוב האב, אלא שיש כאן לימוד נוסף, ממקום אחר בתורה, שגם הבן יכול לפדות את עצמו כשיגדל. ונמצא שעצם המצוה חובת האב היא, אלא שלאחר שגדל הבן הרי הוא מתחייב בכל המצוות, ובהן – שאם אין האב רוצה לפדותו מוטלת חובה זו עליו.

ה. עפ"ז מובנים דברי הגמרא "פשיטא . . אקב"ו על פדיון הבן אבי הבן מברך" – כי דווקא עפ"ז מובנת השאלה הבאה מי מברך שהחיינו:
כי מכיוון שהאב הוא זה שמברך "וצוונו על פדיון הבן", גם אם הבן הוא גדול, והיינו מפני שזו היא מצוות האב – לכן שואלים מי מברך שהחיינו, כי אילו היתה זו מצוות הבן, וממילא, במקרה שגדל הבן, לא היה האב מברך "על פדיון הבן" – או אז היה פשוט ש(בכל פדיון הבן) הכהן הוא המברך שהחיינו, בגלל ההנאה דמטי לידיה, כי אין סברא שהאב יברך כי הוא סה"כ מקיים מצוות בנו.

ו. ומעתה (שהתבררה שיטת הבבלי שעיקר מצוות פדיון הבן היא על האב), יובן גם הקשר של פדיון הבן וברכותיה למסכת פסחים:
מכיוון שעיקר מצות פדיון הבן נאמרה בתורה שבכתב, בפרשת בא, בהמשך ישיר ליציאת מצרים: "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים" – שמטעם זה שה' הכה כל בכור והציל את "בני בכורי ישראל" חייב כל אב מבני ישראל לפדות את בנו בכורו – לכן גם בתורה שבע"פ, במסכת פסחים, שעיקרו ותוכנו של הפסח הוא "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים (במכת בכורות) ואת (בכורות) בתינו הציל" (בא יב, כז) – הרי זהו הטעם גם למצוות פדיון הבן, ולכן מתאים לסיים בה את מס' פסחים.

ובזה גופא, כשם שהצלת "בני בכורי ישראל" היתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו: "פסח הוי'" ואח"כ "הוציא הוי'" – מובן שגם במסובב, במצות פדיון הבן שלנו, המצוה היא על האב לפדות בנו בכורו, ולכן גם הוא "מברך שתים", כיון שהמצוה היא כולה שלו.


מבוסס על: הדרן על מסכת פסחים, משיחות י"א ניסן ה'תשכ"ב, יום הולדת השישים של כ"ק אדמו"ר. נד' בלקו"ש חי"א בא שיחה ב (ע' 42 ואילך – השיחה בלה"ק במקור). להקדמה ותוספת ביאור (וקצת תיאור מהמעמד) – ראה תו"מ חל"ג ע' 288 ואילך.